המחלוקת נסבה על נחלת הורים במושב, כאשר כבר בשנת 1984 מינה האב את בני הזוג כ"בן ממשיך" בהליכים שאושרו מול האגודה והסוכנות. בהמשך השנים התגלעו עימותים בין האחים; האב הותיר צוואה (2011) שניסתה לפצל את רכיבי הנחלה; לאחר פטירתו (2015) לא הושלם רישום ברמ"י.

בית המשפט לענייני משפחה קבע:

1. נדחתה טענת הנתבעים כי משנת 1997 ואילך – אי דיווח/אי רישום מונעים את השלמת המתנה ומאפשרים חזרה ממנה, וזאת בעקבות הוראת אגף 55. כלומר, מקום שהמינוי הושלם כדין בזמנו, הוראות מאוחרות בדבר דיווח אינן מחילות "ביטול בדיעבד" למינוי שנעשה שנים קודם לכן. ראו גם התיאור העובדתי שקובע מפורשות שהנהלי הדיווח נכנסו לתוקף רק ב-1997.
2. נקבע כי בנסיבות המקרה שבפנינו, מינוי "הבן הממשיך" גובר על הצוואה שנערכה מאוחר יותר. הצוואה אינה מבטלת או מאזכרת ביטול של מינוי הבן הממשיך.
3. נקבע כי חלק מהטענות שנטענו לא יכולות להיטען כעל ידי הנתבעים בשם המנוח, כמו למשל ניסיון לבטל את המתנה עקב התנהגות התובעים לאורך השנים.
4. נקבע כי בנסיבות העניין, אין לבטל את מינוי הבן הממשיך
5. אשר להסכמים הפנים משפחתיים שהובאו בפסק הדין – נקבע כי אין בהם כדי לגבור על המסקנות המופיעות לעיל. חלקם של ההסכמים מפצלים בפועל את הנחלה; וחלקם לא דווחו, וממילא לא קיבלו אישורים כנדרש.

לסיכום: בית המשפט מקבל את הסעד ההצהרתי שלפיו התובעים הם בעלי הזכויות בנחלה מכוח מינוי הבן הממשיך, ומאלץ בכך את הנגזרות המעשיות מול האגודה ורמ"י.