התובע והנתבעים הינם אחים והם ילדיהם של המנוחים, אשר היו ועודם רשומים כבעלי זכויות מסוג בר רשות במשק. ביום 30.05.1983 ניתן צו ירושה על פי דין, לפיו התובע ואחיו הנתבעים הינם היורשים של עיזבון האם המנוחה בחלקים שווים ביניהם. המשק הינו חלק ממשבצת קרקע בבעלות רשות מקרקעי ישראל, המושכרת למושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בהסכם שכירות המתחדש כל מספר שנים. זכויות המנוחים במשק נגזרות מחוזה שכירות דו צדדי בין המנהל לאגודה (להלן: "הסכם המשבצת"). הסכם המשבצת נחתם ביום 21.4.2010 ביחס לתקופה שמיום 1.9.08 ועד ליום 31.7.13 והוא הסכם המשבצת התקף כיום. עד שנת 2008 הוסדרו הזכויות במושב בחוזה תלת צדדי שנכרת גם מול הסוכנות כשוכרת. המנוחים לא קבעו "בן ממשיך" בנחלה ולא הותירו אחריהם צוואות. אין חולק כי הנתבע ה2 יחד עם רעייתו הנתבעת 3 וילדיהם מתגוררים במשק מאז ראשית שנות ה- 90. הקרקעות החקלאיות של הנחלה או חלקן מושכרות כאשר כספי השכירות מועברים אליו. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות בהן מתגוררים הנתבע 2 ומשפחתו במשק מתחילת התקופה. בעוד לגרסת הנתבע 2 , לו זכויות במשק, בין היתר, מכוח הסכם פנים משפחתי שנכרת עם כלל האחים עובר לפטירת האם. מכחישים התובע ונתבעת 4 קיומו של הסכם כזה, כאשר לדידם לכל אחד מהאחים זכות לקבל חלקו במשק המהווה חלק מעיזבון האם המנוחה וכי התובע הוא היורש "המוכן ומסוגל" לקיים את המשק תוך פיצוי יתר אחיו.
בית המשפט בחן את השאלה בהקשר להוראות הסכם המשבצת ולא בהקשר של סעיף 114 לחוק הירושה, אשר לדעתו כלל לא חל בענייננו. בית המשפט קבע כי לא אחת נקבע בפסיקה, כי הבן שייבחר, הוא זה שיש לו הזיקה הגדולה ביותר למשק, מי שגר במשק וחבר באגודה השיתופית עיסוק קודם ונוכחי בחקלאות וניסיון בהפעלת המשק, הפעלת המשק בפועל לאחר פטירת ההורים, המשכיותו של המשק ומניעת הזנחתו (ראו תמ"ש (משפחה טב') 30318-02-10 ג.י. נ' נ.י. ואח). נתבע 2, כאמור, מתגורר במשק ברציפות למעלה משלושה עשורים, הקים בו משפחה, גידל ילדים, השקיע במשק מהונו, תוך הסדרת חובות המשק, תפעל לפרק זמן מסוים את המשק כיחידה חקלאית יצרנית, על ידי גידול ירקות או לולים ועשה בו מנהג בעלים כלפי כולי עלמא. הנתבע 2 יחד עם רעייתו (הנתבעת 3) התקבלו כחברים באגודה זאת לפני שנים רבות, כאשר מאז לקחו חלק פעיל במוסדות האגודה, השתתפו בבחירות לאגודה, כשהם נושאים בכל החובות והזכויות הנגזרים מכך. פסק המשקם אשר ניתן בשנת 2008 כנגד הנתבעים 2,3 לפיו הם סיימו לפרוע חובם, מופטרים מערבותם לחובות האגודה, והוסרו העיקולים על המשק מדבר בעד עצמו, בעוד שיתר האחים נטשו את המשק. לעניין העדר חובה לפצות את יתר האחים – זו נדחתה הן עקב התיישנות והן עקב שינוי והסתמכות. התקבלה טענת הנתבע 2 כי בהסתמך על ההסכם הפנים משפחתי הוא ורעייתו שינו מצבם לרעה, כאשר הפנו והשקיעו כל משאביהם לטובת קיום המשק. הדעת נותנת כי אילו הנתבע היה יודע לפני שלושה או ארבעה עשורים , כי אחיו יטען כעבור עשרות שנים כי משק זה, הנעדר ערך כלכלי באותה עת, ועליו רבצו חובות כלכליים משמעותיים בהם נשא, איננו שלו או כי עליו לשלם לאחים כספים עבור המשק, לא היה מסכים לכך והיה רוכש לעצמו דירה או משק אחר, שייתכן ואף היה מקבל בחינם. יתרה מכך, קבע בית המשפט כי השתהות התובע והימנעותו מהגשת תביעה ואף מביצוע פעולה כלשהי כנגד הנתבע 2, משך עשרות שנים, מאז לטענתו קמה לו הזכות, יש בה להקים כנגדו גם השתק ומניעות להגשת תביעה בנוגע לזכויות כלשהן במשק ו/או לפיצוי כספי.
