עמ"נ 37549-04-26 טבגר נגד רשמת האגודות השיתופיות: ערעור מנהלי, בוררות באגודה שיתופית וחברות באגודה

ערעור מנהלי על בוררות באגודה שיתופית: מה קבע בית המשפט?

בפוסט הזה נסקור ערעור מנהלי, בוררות באגודה שיתופית, חברות באגודה ו-רשמת האגודות השיתופיות.
פסק הדין עוסק בגבולות הסמכות של בית המשפט.
ההליך נגע גם לשאלת החברות באגודה.
בסוף, בית המשפט סילק את הערעור על הסף.

פרטי ההליך והצדדים

ההליך התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים.
בית המשפט ישב כבית משפט לעניינים מנהליים.

מספר ההליך הוא עמ"נ 37549-04-26.
ההליך החיצוני סומן ת"ב 3151/24/2024.

כב' השופט דוד זילר נתן את פסק הדין.
הוא הכריע בבקשה לסילוק הערעור על הסף.

המערערים היו אהרן טבגר ואסנת טבגר.
המשיבה הראשונה הייתה רשמת האגודות השיתופיות.
המשיבה השנייה הייתה נריה, אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ.

בית המשפט נתן את פסק הדין ביום 9.7.2026.
התאריך העברי היה כ"ד בתמוז תשפ"ו.

הרקע לסכסוך: חוב מיסי אגודה ופסק בוררות

האגודה תבעה מהמערערים חוב מיסים.
היא הגישה את התביעה במסגרת בוררות.
תקנון האגודה קובע מסלול כזה ליישוב סכסוכים.
המסלול חל על סכסוכים בין האגודה לבין חבריה.

לאחר פתיחת הבוררות, הרשמת מינתה בוררת.
הבוררת נדרשה ליישב את הסכסוך הכספי.

המערערים כפרו בחוב הנטען.
הם גם טענו שאינם חברי אגודה.
לכן, לטענתם, הבוררת נעדרה סמכות.
עם זאת, הם לא הגישו כתב הגנה.

הבוררת נתנה פסק נגדם.
היא דחתה את טענת היעדר החברות.
בהמשך, היא קבעה שקיימת סמכות לדון.
לבסוף, היא חייבה אותם בתשלום החוב.

פסק הבוררות ניתן ביום 17.9.2024.
הבוררת חייבה את המערערים ב-23,678 ש"ח.
היא חייבה אותם גם בשכר טרחה.

הפנייה לרשמת האגודות השיתופיות

אחרי פסק הבוררות, המערערים פנו לרשמת.
הם ביקשו לתקן את פסק הבוררות.
הם הסתמכו על סעיף 52(4)(ב) לפקודה.

בפנייה הזאת, הם העלו טענות שונות.
חלקן עסקו בחברות באגודה.
חלקן עסקו בעצם חוב המיסים.

הרשמת דחתה את הבקשה.
היא בחנה את המסמכים שהוצגו לה.
היא דחתה את טענת היעדר החברות.
היא גם קבעה שחוב המיסים בוסס.
לכן, היא אישרה את פסק הבוררות.

ההחלטה הזאת ניתנה ביום 13.1.2026.
נגדה הוגש הערעור המנהלי.

טענות המערערים בערעור המנהלי

המערערים ניסו לחדד את מסגרת הערעור.
הם טענו שאינם תוקפים את פסק הבוררות.
לדבריהם, בית המשפט המנהלי חסר סמכות בבוררות.

במקום זאת, הם מיקדו את הטענות בהחלטת הרשמת.
לשיטתם, הערעור עוסק רק בחברות באגודה.
לטענתם, שאלה זו כן מסורה לבית המשפט.

הם תקפו את ניתוח המסמכים של הרשמת.
הם גם טענו לפגמים דיוניים שונים.
למשל, הם טענו שהרשמת התעלמה ממסמכים.
הם הוסיפו שהיא קבעה שלא הוגשו מסמכים.

טענת המשיבים: אין סמכות לבית המשפט

המשיבים ביקשו לסלק את הערעור על הסף.
הם טענו שבית המשפט חסר סמכות עניינית.
לשיטתם, מדובר בעניין בוררות לפי הפקודה.

השופט זילר קיבל את הטענה הזאת.
הוא קבע שקיימת מניעה ברורה לדון בערעור.

המסגרת הנורמטיבית: חוק בתי משפט לעניינים מנהליים

בית המשפט פתח בבדיקת מקור הסמכות.
הוא הפנה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים.

החוק מסמיך את בית המשפט לדון בערעורים מסוימים.
הסמכות קיימת רק לגבי עניינים שבתוספת השנייה.

פרט 1 לתוספת השנייה חשוב כאן במיוחד.
הפרט מתייחס להחלטות רשם האגודות השיתופיות.
אולם, הוא מוציא מהסמכות ענייני בוררות בסכסוכים.

מכאן, בית המשפט קבע כלל פשוט.
כאשר מדובר בבוררות לפי הפקודה, אין סמכות.

סעיף 52(5) לפקודת האגודות השיתופיות

בית המשפט לא הסתפק בחוק בתי המשפט.
הוא הוסיף נימוק מהפקודה עצמה.

השופט הפנה לסעיף 52(5) לפקודה.
הסעיף עוסק בהחלטות שאישר הרשם.
הוא מעניק להן תוקף של פסק דין מחוזי.
הוא גם קובע שאין עליהן ערעור.

בית המשפט קבע שהחלטת הרשמת נכנסת למסלול הזה.
היא ניתנה לפי סעיף 52(4)(ב) לפקודה.
לכן, לשיטתו, אי אפשר לערער עליה.

ומה לגבי הטענה: "איננו חברי אגודה"?

כאן עלתה השאלה המרכזית בערעור.
המערערים טענו שאינם חברי אגודה.
לכן, לשיטתם, הבוררת והרשמת חסרו סמכות מלכתחילה.

בית המשפט דחה גם את הטענה הזאת.
ראשית, הוא קבע שהטענה לא משנה מסלול.
גם החלטה שנטען לגביה חוסר סמכות נשארת החלטה.
היא אינה מתאיינת מעצמה.

השופט השווה זאת לבורר רגיל.
גם שם, טענת חוסר סמכות אינה מוחקת פסק.
הדין קובע מסלול תקיפה ייעודי.

לכן, גם בבוררות לפי הפקודה, הדין קובע מסלול.
המסלול עובר דרך המנגנון שבפקודה.
הוא אינו יוצר ערעור מנהלי לבית המשפט.

שנית, בית המשפט ציין טעם נוסף.
המערערים עצמם פנו לרשמת לפי אותו סעיף.
הם ביקשו ממנה להפעיל סמכות לפי הפקודה.
לכן, קשה להם לטעון כעת להעדר סמכות מוחלט.

שלישית, השופט חזר להחרגה הסטטוטורית.
פרט 1 מוציא "ענייני בוררות בסכסוכים" מהסמכות.
לדעתו, די בכך כדי לחסום את הערעור.

ההבחנה מול עניין משולמי

המערערים הסתמכו על עניין משולמי.
הם ניסו ללמוד ממנו מסלול ערעורי אחר.

בית המשפט דחה את הקריאה הזאת.
הוא הסביר שהמקרה שם היה שונה.

בעניין משולמי, שאלת החברות הוכרעה מחוץ לבוררות.
חוקר בדק את השאלה והגיש המלצה.
עוזרת הרשם קיבלה את ההמלצה.

באותו מקרה, ההחלטה על החברות עמדה בנפרד.
לכן, אפשר היה לתקוף אותה בערעור מנהלי.
אחר כך, פסק הבורר דרש השגה במסלול הפקודה.

אצל טבגר, התמונה הייתה אחרת.
כאן, הבוררת עצמה הכריעה בשאלת החברות.
היא עשתה זאת בתוך הליך הבוררות.
הקביעה הופיעה במסגרת פסק הבוררות.

משום כך, בית המשפט קבע הבחנה חדה.
כשההכרעה בחברות נטמעת בתוך הבוררות, אין ערעור מנהלי.
במקרה כזה, יש לפעול רק במסלול שבפקודה.

האם היה צריך להכריע תחילה בשאלת הסמכות?

המערערים העלו טענה נוספת.
הם טענו שהבוררת והרשמת פעלו שלא כראוי.
לדבריהם, היה צריך להכריע תחילה בסמכות.

גם את הטענה הזאת השופט דחה.
לדבריו, סדר ההכרעה אינו משנה כאן.
מה שקובע הוא מקום ההכרעה.
כאן, ההכרעה ניתנה בתוך הבוררות.

לכן, גם החלטה מקדמית לא הייתה יוצרת סמכות ערעור.
בית המשפט סירב לפצל את ההליך בכוח.

התוצאה הסופית והמשמעות המעשית

בסיום, בית המשפט סילק את הערעור על הסף.
הוא קבע שאין לו סמכות לדון בו.

בנוסף, הוא חייב את המערערים בהוצאות.
כל משיבה קיבלה 2,500 ש"ח.

המסר המעשי של פסק הדין ברור.
לא כל מחלוקת על חברות באגודה תגיע לערעור מנהלי.
צריך לבדוק היכן ניתנה ההכרעה.
צריך לבדוק גם באיזה מסלול התקבלה.

כאשר הרשם או עוזר הרשם מכריעים מחוץ לבוררות,
עשוי להיפתח פתח לערעור מנהלי.

כאשר הבורר מכריע בתוך הבוררות,
מסלול התקיפה נשאר בתוך מנגנון הפקודה.

פסק הדין גם מדגיש נקודה חשובה.
אי אפשר לעקוף החרגת סמכות באמצעות ניסוח יצירתי.
בית המשפט בחן את המהות, לא רק הכותרת.

לבסוף, חשוב לזכור את גבולות הפוסט הזה.

צור קשר

רוצים ייעוץ בנושא? עברו לעמוד יצירת קשר.

גילוי נאות והערות

הפוסט מציג מידע כללי בלבד. המשרד לא ייצג בהליך המתואר לעיל.
הוא אינו מהווה ייעוץ משפטי.
יש לציין כי הפוסט לא משקף את כל הרגולציה שחלה והוא אינו ממצה את התחום.

ט.ל.ח.